Herzl-Online

Deutsch
Englishעברית
Tagebuch 2

1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18

gar nicht aufgeschnitten hatte. Noch einmal war ich vor dem Weggehen in Bachers Zimmer. Benedikt kam herein, wollte beinahe zurück als er mich sah. Ich fragte ihn, ob er meine Schrift gelesen habe. Er antwortete: „Ich kann mich mit kleinen Bemängelungen dieser oder jener Stelle nicht aufhalten. Man muss das Ganze nehmen — oder nicht nehmen.“ Das „Nicht nehmen“ in heruntergehendem Ton gesprochen. Das war Alles. Und doch eine geradezu dramatische Wendung. Wolken hingen über diesem kurzen Gespräch. Wir hatten einander verstanden — und gingen, als ob nichts Ernstes Grosses vorläge zu gleichgiltigen Dingen über, sprachen von der Osternummer, für die ein Beitrag Lemaitres zu verlangen sei, u. dgl. 3 Feber [1896] Abends. Ich habe Benedikt richtig beurtheilt. Er kam Abends in mein Zimmer und bat mich — er mich! — um eine Unterredung. Er wolle „nicht als Neue Presse, sondern als Person“ mit mir über die Sache sprechen. Ich solle

Once more, before leaving, I went to Bacher’s room. Benedikt came in and made as if to go out again when he saw me. I asked him whether he had read my pamphlet. He replied: “I cannot dwell on trifling fault-finding here and there in the text. One has to take the whole thing or leave it alone.”

 

His voice dropped when he spoke the words ‘‘leave it alone.” That was all. Still, a downright dramatic touch. Storm clouds hovered over this brief conversation. We had understood each other—and, as though nothing serious or momentous were under discussion, we passed on to indifferent matters, spoke about the Easter number, to which Lemaître was to be requested to contribute an article, and the like.

 

February 3

 

At night.

 

I have sized up Benedikt correctly. This evening he came to my room and asked—he asked me!—if he could have a talk with me. He wanted to discuss the matter with me ‘‘not as the Neue Freie Presse, but as an individual.”

לפני שיצאתי שבתי ונכנסתי לחדרו של בּאכֶר. בֶּנֶדיקט נכנס, דומה שרצה לשוב על עקבותיו כשראה אותי. שאלתי אותו אם קרא את החיבור שלי. הוא ענה: "לא אוכל להתעכב ולדון על חסרונות קטנים פה ושם. יש לקבל את הדבר בשלמותו — או לא לקבל אותו".

ה״לא לקבל" נאמר בטון יורד. זה היה הכול. ובכל זאת היה כאן מִפנה דרמטי. עננים היו תלויים מעל לשיחה הקצרה הזאת. הבנו זה את זה, ועברנו — כאילו לא עמד כאן עניין גדול ורציני – לעניינים של מה־בכך: שוחחנו על גליון הפסחא שבעבורו צריך להזמין מפרי עטו של לֶמֶטְר, וכיוצא באלה.

 
3 בפברואר [1896] בערב.

את בֶּנֶדיקט הערכתי נכון. בערב בא אל חדרי וביקש — הוא ביקש! — לשוחח אתי. ברצונו לדבר אתי על העניין "לא בתור נוֹיֶא פּרֶסֶה, אלא באורח אישי", 

Erklärung zur Barrierefreiheit

P. 207         
Accessibility by WAH