תיאודור הרצל (1860–1904) התבלט כאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה היהודית המודרנית, כשעיצב מן היסוד את גורל העם היהודי באמצעות ייסוד הציונות המדינית. הרצל, שנולד למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני־גבוה בפשט שבהונגריה, גדל בתקופת ההתעוררות הלאומית באירופה והשינוי שחל ביחס ליהודים, למרות הבטחת האמנציפציה.
כאיש צעיר פנה הרצל ללימודי משפטים לפני שהחל לעסוק בעיתונאות ובספרות, והפך למחזאי ולמסאי מוערך בחוגים האינטלקטואליים של וינה. בתפקידו ככתב בפריז של העיתון הנחשב "נויה פרייה פרסה" הוא פעל במרכז הפוליטי והתרבותי של אירופה. אולם, דווקא סיקור פרשת דרייפוס בצרפת – שבה קצין צבא יהודי, אלפרד דרייפוס, הואשם לשווא בבגידה, אירוע שפילג את החברה הצרפתית – היווה נקודת מפנה בחייו. גילויי האנטישמיות הפומביים שהתלוו למשפט, אפילו בצרפת שהצטיירה כנאורה, הובילו את הרצל למסקנה כי השתלבות היהודים באירופה היא בלתי אפשרית.
תובנה זו הובילה את הרצל לגיבוש מענה מהפכני לבעיה אותה כינה "שאלת היהודים". בשנת 1896 פרסם את ספרו "מדינת היהודים" (Der Judenstaat), שהפך לטקסט מכונן של הציונות המדינית. בחיבור זה טען הרצל כי אנטישמיות אינה תופעה חולפת או דעה קדומה שניתן להתגבר עליה באמצעות חינוך או השתלבות בחברה, אלא תופעה פוליטית וחברתית, אשר פתרונה מצוי בהקמת מדינה ליהודים. בניגוד להוגים יהודים קודמים שראו בשיבה לציון עניין דתי או תרבותי בעיקרו, הרצל התייחס לסוגיה כבעיה הדורשת פתרון מדיני בתמיכה בין־לאומית.
כישרונו יוצא הדופן להנהגה ולבניית מוסדות התגלה ב־1897, כשכינס את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שווייץ. כינוס זה הפך את הציונות מרעיון מופשט לתנועה פוליטית בעלת מטרות ברורות ומסגרות מוסדיות. הקונגרס ייסד את ההסתדרות הציונית העולמית, עם הרצל כנשיאה הראשון, ואימץ את "תוכנית באזל", שהצהירה על מטרת הציונות ליצור "בית לעם היהודי בארץ ישראל, כמובטח במשפט הבין־לאומי".
הרצל יצא אז למסע דיפלומטי יוצא דופן, וביקש להיפגש עם כמה מהדמויות המשפיעות ביותר בתקופתו. הוא נפגש, בין היתר, עם הקיסר הגרמני וילהלם השני, הסולטן העות'מאני עבדול חמיד השני, האפיפיור פיוס העשירי, שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין ושר הפנים הרוסי ויאצ'סלב פון פלווה. אף שפגישות אלה הסתיימו לעתים באכזבה, הם ביססו את הרעיון הציוני כעניין הראוי להכרה ולמשא ומתן.
פחות מוכרת אך לא פחות משמעותית היא תרומתו הספרותית של הרצל. ברומן "אלטנוילנד" (ארץ ישנה־חדשה), שראה אור בשנת 1902, שירטט הרצל חזון מפורט למדינה יהודית עתידית המתנהלת כחברה אזרחית מתקדמת, מודרנית ורב־תרבותית. חיבור זה לא רק היה השראה לדורות, אלא גם ממשיך להצית דיונים מהותיים בשאלת אופייה הרצוי של החברה.
מותו בטרם עת של הרצל בשנת 1904, בהיותו בן 44, הותיר את התנועה הציונית ללא מנהיגה הכריזמטי. עם זאת, התשתית הרעיונית והארגונית שהניח נותרה איתנה. המוסדות שייסד, במיוחד ההסתדרות הציונית העולמית והקרן הקיימת לישראל, מילאו תפקיד מכריע בהקמת מדינת ישראל. האסטרטגיה בה נקט – שילוב בין התארגנות עממית לבין פעולה דיפלומטית פעילות מדינאית שימשה דגם לעשייה הציונית בעשורים שלאחר מכן.
מורשתו של הרצל חורגת הרבה מעבר להיותו מייסד הציונות המדינית. דמותו היא דוגמה יוצאת דופן ליכולתו של אדם בעל חזון יכול להפוך כמיהה דתית ארוכת שנים לתנועה פוליטית מודרנית. צמיחתו האישית, מאינטלקטואל יהודי למנהיג פוליטי של תנועת תחייה לאומית, משקפת תהליכים רחבים יותר שהתרחשו בעת החדשה. מדינת ישראל הנציחה את פועלו בין היתר באמצעות קריאת אתר הקבורה הלאומי על שמו – "הר הרצל", ובהעברת ארונו לשם ב־1949, שנה לאחר הכרזת העצמאות.
אולי הישגו המרשים הוא שרבים מהמוסדות שראה הרצל כחיוניים לבניין האומה, ובהם הקרן הקיימת לישראל לרכישת הקרקעות, אוצר התיישבות היהודים (לימים בנק לאומי) וכן מוסדות תרבות וחינוך – הוקמו הלכה למעשה בהתאם לחזונו. אכן, המדינה שקמה שונה מן התמונה האידיאלית ששרטט, אך הנחת היסוד שעמדה בלב מפעל חייו, לפיה העם היהודי יכול וצריך לזכות בריבונות במולדתו ההיסטורית – התממשה.