תיאודור הרצל נפגש בקהיר עם הלורד קרומר (Lord Cromer) ובוטרוס גאלי (Boutros Ghali) בעקבות חזרתה לסואץ של משלחת אל-עריש. בעקבות הדיונים בין הרצל, אלברט גולדסמיד (Albert Goldsmid) וגיאורג הנרי סטפנס (Georg Henry Stephens), לורד קרומר מציע שהציונים יבקשו בנחרצות זיכיון מממשלת מצרים וממליץ להיעזר בשירותיו של עורך הדין קרטון דה ויארט (Carton de Wiart). עורך הדין של ממשלת מצרים ממליץ להחזיק את הזיכיון כחכירה ולא כזכות בעלות. מנגד, הרצל דורש חוזה חכירה ל־99 שנה ובאמצעות דה ויארט הוגשה ההצעה הציונית לדיון. הרצל נוסע לפריז וללונדון לסדרת פגישות. בלונדון הוא פוגש את ג'וזף צ'מברליין (Joseph Chamberlain), שחזר זה עתה ממסע לאפריקה ומציע להרצל אדמות במזרח אפריקה הבריטית לאורך מסילת הרכבת של אוגנדה כבית אפשרי ליהודים. לימים הפכה הצעה זו לבסיס ל"תוכנית אוגנדה". בפריז, הרצל בוחן עם הוועד הפועל את דוח המשלחת לאל-עריש ומקבל עליו תגובות חיוביות, אך למרות זאת, תוכנית אל-עריש נכשלת.