עמוד 107 – יומן 8

Sofort telephonirte ich dem Fürsten Eulenburg,

ich wünsche ihn zu sprechen u. Abends

empfing er mich liebenswürdig wie immer.

Zuerst sprachen wir von seinen u. meinen

literarischen Versuchen, dann las ich ihm

den Ausschnitt vor u. liess ihn ihm zurück.

Ich klärte ihn über den Schurken Graf

auf, erzählte ihm die Erpressungsgeschichte.

Was ich wünsche? fragte der Botschafter.

„Dass Sie diese Anzapfung einfach ignoriren.

Der Kerl will — um sich zu rächen oder um

Geld zu kriegen — eine Désaveu seitens der

deutschen Regierung gegen mich provociren.

Nun habe ich sicherlich keinerlei Gebrauch

von den Briefen u. Aeusserungen von vor

zwei Jahren gemacht. Es wäre mir also sehr

unangenehm, desavouirt zu werden: 1° weil

ja die Dinge wahr sind, 2° weil ich

nichts gesagt habe. Vielmehr scheint mir

der gute M[iste]r Hechler zu gesprächig gewesen

zu sein. Es ist der einzige Fehler dieses

kreuzbraven Mannes. Er dürfte von den

Briefen des Grossherzogs an mich, worin

die Uebernahme des Protectorates durch den

I immediately telephoned Prince Eulenburg and said I would like to speak with him; in the evening he received me, amiably as always.

First we spoke about his and my literary attempts, then I read him the clipping and left it with him. I informed him about the scoundrel Graf and told him the blackmail story. What did I want him to do, asked the ambassador.

“Simply to ignore this needling. The fellow wants to provoke a disavowal of me on the part of the German government—to take revenge or to get money. Now, I certainly have made no use of the letters and statements of two years ago. Therefore it would be very disagreeable to me to be disavowed—in the first place, because the things are true, and in the second, because I haven’t said anything. Rather, our good Mr. Hechler seems to have been too talkative. It is the only fault of this thoroughly honest man. He probably talked about letters from the Grand Duke to me announcing the assumption of the protectorate by the Kaiser.

טלפנתי מיד לנסיך אוֹילֶנבּוּרג וביקשתי שיקבלני לשיחה, ובערב קיבל אותי בחביבות כדרכו.

תחילה דיברנו על הנסיונות הספרותיים שלו ושלי, ואחר־כך קראתי באוזניו את גזיר העיתון והשארתי אותו אצלו. הארתי את עיניו בעניין הנבל גראף וסיפרתי לו את סיפור הסחיטה. מה בקשתי? שאל השגריר.

״שתתעלם פשוט מן הסחטנות הזאת. הברנש הזה רוצה – כדי לנקום או כדי לקבל כסף – להוציא מממשלת גרמניה הודעה שמתנערים ממני. והרי לבטח לא עשיתי שימוש כלשהו במכתבים ובהתבטאויות מלפני שנתיים. מאוד לא־נעים אפוא אם יתכחשו לי: 1. כי הדברים אכן נכונים; 2. משום שלא אמרתי דבר. וגם נראה שמיסטר הֶכלֶר הטוב דיבר יותר מדי. זה החיסרון היחיד של האיש התם הזה. מן הסתם דיבר על המכתבים של הגרוֹסהֶרצוֹג אלַי, שדובר בהם על קבלת הפּרוֹטֶקטוֹרַט הזה.