עמוד 107 – יומן 18

Ich habe kein Verdienst an seiner

Eroberung, denn er gewann sich

— während er sprach — zusehends

selbst für den Zionismus, u. ging

schliesslich viel weiter als ich es zu

hoffen gewagt hatte.

Ich begann damit, dass ich sagte:

„Tant que je n’avais rien

de sérieux à vous apprendre, je

n’ai pas voulu importuner V[otre] Exc[ellence].“

Dann gab ich ihm des Gross=

herzogs letzten Brief an mich u.

Plehwes Brief v[om] December. Den ersten

überflog er, den zweiten las er

mit gut verborgener Verblüffung

zweimal.

Dann — da Russland dafür — war

er mit mir gleich ganz d’accord.

Das Gespräch hatte eine Zeitlang

nur Arabesken. Er wunderte sich über

zwei Dinge

1^o dass in Frankreich bei 50 od[er] 60,

höchstens 100 Tausend Juden auf 38 Millionen]

Einwohner ein so kräftiger Anti=

semitismus entstehen konnte.

I can’t claim credit for winning him over to Zionism, for in the course of our conversation he plainly became persuaded by his own arguments, and in the end went much further than I had dared hope.

I began by saying:

“Tant que je n’avais rien de bien sérieux a vous apprendre, je n’ai pas voulu importuner V. Exc. [As long as I had nothing of real importance to tell you, I didn’t wish to trouble Y. Exc.].”

Then I showed him the Grand Duke’s latest letter to me, as well as Plehwe’s letter of December. He glanced through the first; the second he read over twice, with well-concealed astonishment.

Then—since Russia was in favor—he immediately was quite d’accord [in agreement] with me.

For a time the conversation was carried on only in arabesques. He voiced surprise over two things.

1) That such a powerful anti-Semitic movement was able to arise in France, with fifty or sixty thousand—a hundred thousand, at the most—Jews out of a population of 38 million.

לא לזכותי ייזקף הכיבוש הזה, כי כאילו נרכש מעצמו לציונות – תוך שדיבר – ובסופו של דבר הרחיק לכת הרבה יותר מכפי שהעזתי לקוות.

אני פתחתי את דברי כך:

"Tant que je n'avais rien de bien sérieux à vous apprendre, je n'ai pas voulu importuner Votre Excellence”

("כל עוד לא היה לי לומר דבר של ממש, לא רציתי להטריד את הוד מעלתך").

אחר־כך נתתי לו את המכתב האחרון שכתב לי הגרוֹסהֶרצוֹג [מבּאדֶן] ואת מכתבו של פּלֶוֶה מדצמבר.

את הראשון קרא ביעף, את השני קרא פעמיים, כשהוא כובש היטב את תדהמתו.

אחר־כך – היות שרוסיה בעד – מיד הסכים אתי לגמרי.

במשך זמן מה לא היו בשיחה אלא ערבסקות. הוא תמה על שני דברים: