עמוד 143 – יומן 8

en vous répétant que malgré tout je suis encore

une dernière fois à la disposition, je vous

(xx) déclare que si (xx)

(xx) l’on ne m’appelle pas jusqu’au 20 janvier

je considère l’affaire toute entière comme

terminal irrévocablement terminée.

Vous pouvez montrer cette lettre à S[on] A[ltesse] le Grandvezir

auquel je vous prie de bien vouloir transmettre

l’assurance de ma considération respectueuse.

Avec mes meilleurs sentiments

le votre (xx)

Th. H.

10 Januar [1901] halb elf V[or]M[ittag]

Bis zur Stunde keinerlei Nachricht von Auersperg.

Nach zweimal vierundzwanzig Stunden Schweigen

ist eine solche Sache als todt anzusehen.

Nun gilt der unfreundliche Theil meines

Spruches: rien n’arrive comme on l’espère.

Wie weit hielt ich schon in meinen Träumen,

wie hoch ragten die Zinnen meiner Wolkenburg.

Sie ist in sich zusammengestürzt.

Noch immer weiss ich nicht, wo der Fehler

lag. Zeigte ich zu viel Intelligenz, die Misstrauen

But while repeating that I am still available one last time, I assure you that if I am not summoned by January 20, I will consider the whole matter irrevocably closed.

You may show this letter to H.H. the Grand Vizier, to whom I beg you kindly to convey my respects.

With kindest regards,

Yours, Th. H.

January 10, 10:30 in the morning

To this hour no news of any sort from Auersperg.

After twice twenty-four hours of silence such a matter must be regarded as dead.

Now the unwelcome part of my saying applies: rien n'arrive— comme on l'espère [nothing happens—as one hopes].

How far advanced in my dreams I already was, how high the battlements of my castle in the air rose. It has collapsed.

I still don’t know where the mistake was. Did I display too much intelligence and thus arouse mistrust ?

אני חוזר ואומר שלמרות הכול עדיין אני עומד, בפעם האחרונה, לרשותכם, אבל אני מצהיר שאם עד 20 בינואר לא יקראו לי לבוא, העניין מחוסל בעיני באופן סופי.

תוכל להראות את המכתב הזה להוד מעלתו הוואזיר הגדול, שאני מבקש שתמסור לו את הוקרתי.

בברכה, שלך ת״ה

10 בינואר [1901] עשר וחצי לפני הצהריים

עד הרגע הזה אין ידיעה מאַוּאֶרשפֶּרג. אחרי שתיקה של שתי יממות מן הדין להתייחס לעניין הזה כאל עניין מת.

כאן תופס החלק הלא־נעים של האִמרה שלי: rien n'arrive comme on l'espère (דברים אינם קורים כפי שמקווים שיקרו).

כמה כבר הרחקתי בחלומותי, מה גבהו אשנבי היֶרי בַּמגדל שלי בעננים. הוא קרס תחתיו.

עדיין אינני יודע היכן הטעות. האם הפגנתי יותר מדי פיקחות, וזו עוררה חשדנות?