עמוד 164 – יומן 4

der Judenfrage durch die Colonisation

Palästinas, die auch die Regelung der

Orientfrage durch Sanirung der tür=

kischen Finanzen wäre.“

Er meinte: „Das wäre wol ein

schöner Artikel, auch ein Erfolg,

aber diesen Artikel darf ich heute

nicht mehr schreiben, weil Ihre

Brochure daliegt, in der Sie von

der jüdischen Nation sprechen.“

Ich replicirte: „Gut, Sie schreiben

den Artikel heuer nicht — Sie werden

ihn vielleicht im nächsten Jahre

(xx) zu Weihnachten schreiben.

Wir können warten.“

Bei Güdemann war ich vorgestern

Abend. Wieder das alte Geschwätz. Er

that noch gekränkt. Aber als ich

ihn im Verlauf meiner Argumentation

wieder begeisterte, sagte er: „Mich

haben Sie ganz!“

„Gut“, sagte ich, „dann reden

Sie im Tempel davon!“

„Erlauben Sie“, schrie er ganz

I said: “Oh yes, write about the solution of the Jewish Question through the colonization of Palestine, which would also be a settlement of the Oriental problem through a restoration of Turkish finances.”

He remarked: “That would be a fine article, to be sure, and a success, too. But today I can no longer write such an article, because your pamphlet is available in which you speak about the Jewish nation.”

I replied: “All right, so you don’t write the article this year— perhaps you will write it at Christmas time next year. We can wait.”

I was with Güdemann the evening before last. Again the old rigmarole. He still acted as though he were offended. But when I filled him with enthusiasm again in the course of my reasoning he said: “I am all yours!”

“All right,” I said, “then preach about it in the synagogue!”

אמרתי: "אה כן, כתוב על פתרון שאלת־היהודים על־ידי יישוב ארץ־ישראל, שעשוי לפתור גם את שאלת־המזרח באמצעות הבראת הפיננסים הטורקיים".

הוא אמר: "אמנם זה היה יכול להיות מאמר יפה, גם מוצלח, אלא שהיום אסור לי לכתוב את המאמר הזה, בגלל החוברת שלך, שאתה מדבר בה על הלאום היהודי".

החזרתי: ״טוב, לא תכתוב את המאמר השנה — אולי תכתוב אותו לחג־המולד בשנה הבאה. אנחנו יכולים לחכות".

אצל גידֶמן הייתי שלשום בערב. שוב אותם הדברים הבטלים משכבר הימים. עדיין העמיד פני נעלב. ואולם אחרי שחזרתי והלהבתי אותו בהשמעת נימוּקַי, אמר: ״אני כולי שלך!״

"טוב", אמרתי, "אז דבר על כך בבית־הכנסת!"