עמוד 211 – יומן 4

die Juden sein. Die schon jetzt gedrückten

u. bedrohten Schichten der Juden werden

sich gegen die Grossjuden wenden, welche sich

von Regierung u. Hetzern mit Geld

u. Diensten loskaufen.

Das begriff er u. sagte: „Es soll

daraus nur nicht ein Kampf gegen die

Reichen überhaupt werden.“

Ich erwiderte: „Wenn der Kampf be=

gonnen hat, lässt er sich nicht mehr

begrenzen. Wer die Zeichen nicht ver=

standen, die Nothschreie überhört hat,

wird es sich selbst zuschreiben müssen.“

Und dann erzählte ich ihm, was

mir eben einfiel, weil ich die Listen

für die Congresseinladungen von Schnirer

hatte holen lassen, dass wir die Namen

u. Adressen absolvirter Hochschüler,

die unsere Anhänger sind, auf einer

zionistischen Adre Kundgebung gesammelt

haben. (Das ist die Adresse, die für mich

aus Anlass der Publication des Judenstaats

vorbereitet wurde.)

Da sah ich den Ausdruck des Schreckens

The strata of Jews that are already oppressed and threatened will turn against the big Jews who are buying themselves off from governments and baiters with money and services."

He understood this and said: “If only this does not turn into a fight against the rich in general.”

I replied: “Once the fight has started, it can’t be confined any more. Those who have failed to read the signs and have turned a deaf ear to the cries of distress will have nobody to blame but themselves.”

And then I told him something that had just occurred to me, because I had had the lists for the invitations to the Congress picked up from Schnirer—namely, that at a Zionist rally we had collected the names and addresses of university graduates who are our adherents. (This is the mailing list that was prepared for me on the occasion of the publication of The Jewish State).

At that point I saw an expression of fright on his face.

אלו מהיהודים שכבר עכשיו נתונים ללחץ ולאיומים, יצאו נגד היהודים־הגדולים [במקור: Grossjuden], שהרי אלה יפדו את עצמם מידי הממשלות והמשׂטינים בכסף ובמתן שירותים.

הוא תפס זאת ואמר: "ובלבד שלא תצמח מזה מלחמה נגד העשירים בכללם".

עניתי: "ברגע שהמלחמה פורצת אי־אפשר עוד להגביל אותה. מי שלא יראה את האותות ולא ישמע את זעקות השבר, לא יוכל לבוא בטענות אלא לעצמו בלבד".

ואז סיפרתי לו דבר שעלה על דעתי באותו רגע, כיוון שביקשתי שיביאו לי משְנירֶר את הרשימות בשביל ההזמנות לקונגרס: שאספנו מהצהרה ציונית (זו הקריאה שהוכנה למעני לרגל הפרסום של Der Judenstaat) את השמות והכתובות של בוגרי המוסדות להשכלה גבוהה שהם מתומכינו.

הבחנתי בהבעה של פחד על פניו.