עמוד 215 – יומן 8

Ich Hess mich dennoch nicht abhalten u. sagte

es ihm: dass ich eventuell nach London ginge.

Er nahm es mit gemischten Gefühlen auf:

Freude u. Bedauern. Sie könnten mich hier

nicht entbehren, den Feuilletonredacteur nicht

u. noch weniger den Wiener Feuilletonisten.

Er sähe geradezu keinen möglichen Ersatz. Aber

wenn ich darauf bestünde — würden sie mir

eben meinen Willen thun, wie sie mir ihn

thaten, als ich von Paris herkommen wollte.

Wenn sie die Wahl hätten, mich ganz zu ver=

lieren oder nach London zu schicken, würden

sie natürlich das Letztere thun, denn die

Marke Herzl dürfe der N[euen] Fr [eien] Pr [esse] nicht verloren

gehen. Kurz, die äussersten Complimente.

Wir zwei in diesem Zimmer — er u. ich — seien

das Beste, was der Wiener Journalismus

hervorgebracht habe. Für uns gebe es keinen

Ersatz. Und eigentlich sei ich zu fein für

(xx) einen Correspondenten et autres balivernes.

Aber wenn ich darauf bestehe, geschieht es.

Bleibt offenbar die Geldfrage. Daran kann es

sich spiessen.

Wir schieden als Freunde. Er war wirklich liebenswürdig

But I still wouldn’t be put off and told it to him: It is possible that I shall go to London.

He took it with mixed emotions: joy and regret. He said that they couldn’t do without me here, couldn’t spare the literary editor and still less the Vienna feuilletonist. He saw absolutely no possible replacement. But if I insisted on it—they would simply let me have my way, just as they did when I wanted to come back here from Paris. If they had to make a choice between losing me entirely or sending me to London, they would naturally do the latter, for the Herzl brand must not be lost to the Neue Freie Presse. In short, the most extreme compliments. He said that the two of us—he and I— in that room were the best that Viennese journalism had produced. There was no substitute for us. And actually, I was too good for a correspondent, et autres balivernes [and other nonsense]. But if I insist on it, it will be done.

There obviously remains the question of money. This may be the stumbling-block.

We parted friends. He was really charming.

אבל למרות זאת לא עצרתי בי ואמרתי לו שאולי אעבור ללונדון.

הוא קיבל את הדברים ברגשות מעורבים: של שמחה וצער. לא יוכלו לוותר עלי כאן, לא על עורך המדור הספרותי ועוד פחות מכך על כותב הפלייטונים המובהק של וינה. אין הוא רואה ממלא־מקום שבא בחשבון. אך אם אעמוד על כך, יעשו כרצוני, כשם שעשו כשרציתי לחזור לכאן מפאריס. אם ייאלצו לבחור בין לאבֵּד אותי בכלל או לשלוח אותי ללונדון, יבחרו כמובן באפשרות השנייה, כי אסור שֶלְ־.N.Fr.Pr יֹאבד השם הרצל. הקיצור, המחמאות המפליגות ביותר. אנחנו שנינו בחדר הזה – הוא ואני – אנו המיטב שהולידה העיתונות הווינאית, אמר. לנו אין תחליף. ובעצם אני טוב מכדי לשמש כתב,

et autres balivernes

(ועוד דברי הבאי). אך אם אתעקש, כך יהיה. נשארת מן הסתם שאלת הכסף. רק עליה העניין יכול להתפוצץ.

נפרדנו כידידים. הוא באמת היה חביב.