עמוד 216 – יומן 8

27 März [1901]

Von Crespi ein Mumpitzbrief. Ich möge ihm

schreiben, die Zionisten würden eine Wucher=

anleihe, die der Sultan bei Krupp aufnehmen

will, bekämpfen. Pas si bête. Ich sitze ihm

natürlich nicht auf, antworte gar nicht. Denn

mit meinem Briefe würde er Chantagen

u. Betrügereien machen.

28 März [1901]

Aus dem Gespräch mit Benedikt einzutragen

vergessen. Er fragte mich, für wie lange ich

nach London gehen wolle. Ich sagte: „Für immer!

Es wäre denn, dass Sie mich als Mitheraus=

geber der N[euen] Fr[eien] P[resse] nach Wien zurückriefen.“

Das lehnte er mit Händen u. Augen ab.

Aber ein Gutes erwarte er von meiner

Londoner Zeit: dass ich den Zionismus auf=

geben u. nach ein paar Jahren als anderer

Mensch zurückkommen würde.

Ich antwortete: „Was fällt Ihnen ein? Ich

werde den Zionismus nie aufgeben.“

Dass ich gerade wegen des Zionismus

nach London gehe, errieth er nicht u. sagte

March, 27

A bluffing letter from Crespi. I am supposed to write him that the Zionists would fight a usurious loan which the Sultan plans to take from Krupp. Pas si bête [Not so stupid]. Of course, I am not taken in by him and won’t even answer him. For he would commit blackmail and fraud with my letter.

March 28

Forgot to enter from the conversation with Benedikt: He asked me how long I wanted to stay in London. I said: "For good! Unless you called me back to Vienna to be co-publisher of the Neue Freie Presse."

This he rejected with his hands and his eyes.

But he said he expected one good thing from my London sojourn: that I would give up Zionism and return a different person after a few years.

I answered: "Why, the very idea! I shall never abandon Zionism."

That I am going to London precisely because of Zionism he didn’t guess and I didn’t tell him.

27 במארס [1901]

מכתב נכלולי מקרֶספּי. שאכתוב לו שהציונים ייאבקו נגד הלוואה בריבית קצוצה שהסולטאן רוצה לקחת אצל קרוּפּ. Pas si bête (לא כל־כך טיפשי). אינני ממהר כמובן ליפול בפח, ואינני עונה כלל. שהרי המכתב שלי יוכל לסייע לו במעשי סחיטה והונאה.

28 במארס [1901]

שכחתי לרשום משהו על השיחה עם בֶּנֶדיקט. הוא שאל אותי לכמה זמן אני רוצה לצאת ללונדון. אמרתי: "לתמיד! אלא אם כן תקרא לי לחזור לווינה להיות מו״ל שותף של .N.Fr.Pr״.

את זאת הוא דחה מכול וכול. ואולם לדבר טוב אחד הוא מצפה משהותי בלונדון: שאניח לציונות ואשוב אחרי כמה שנים כאדם שונה.

עניתי: "מה זה עולה על דעתך? לַציונות לעולם לא אניח".

שאני הולך ללונדון בגלל הציונות דווקא לא ניחש, ואני לא הארתי את עיניו.