עמוד 252 – יומן 5

Das werde wie ein Mohnfeld

sein, auf dem jede höhere Blume

geköpft würde. Langweilig u. talentlos

werde dieser Staat auch sein.

Ist das courtoisie für den Gast

oder wirklich so? Eulenburg wie Bülow

äusserten sich in einer Weise über

die Juden, dass sie bei einer

Publication ihrer Worte in den

Verruf die schlimmsten Philosemiten

zu sein kämen.

Manche Details des unruhig herum=

huschenden Gesprächs sind mir schon

entfallen. Als ich Bülow des Gross=

herzogs Worte erzählte: er werde

für den Geeignetsten gehalten, eine so

schwierige u. delicate Sache wie den

Zionismus unanstössig zu präsentiren,

da verbeugte er sich ganz gerührt,

u. in diesem Augenblick war er der

Schwächere. Aber gleich hatte er die

Oberhand als er sagte: „Wenn wir

nur erst so weit wären, dann fände

sich auch das Wort der Situation. Ob

It would be like a field of poppies in which every taller flower would be beheaded. Such a state would be boring and devoid of talent, too.

Was all this courtesy to a visitor, or honestly meant? Both Eulenburg and Bülow expressed themselves about the Jews in such a way that if their words were made public they would get the reputation of being the most extreme philo-Semites.

Quite a few details of this conversation, which flitted about restlessly, have already escaped me. When I quoted Bülow the Grand Duke’s words about his being considered the most qualified person to make an unobjectionable presentation of such a difficult and delicate subject as Zionism, he bowed and was quite touched; and at that moment he was the weaker of us two.

But presently he regained the upper hand when he said: “If only we were that far along, the key-word of the situation would be found.

היא תיראה כמו שדה פרגים שבו יקוצץ ראשו של כל פרח שיבלוט בגובהו. מדינה זו אף תהיה משעממת ומחוסרת כשרונות.

האם אלה דברים של נימוס שנאמרו לָאורֵח, או שהתכוון לכך? אילו הגיעו התבטאויותיהם של אוֹילֶנבּוּרג ובּילוֹב על היהודים לידי פרסום, היו שניהם נחשבים ל״אוהבי ישראל" מן הסוג הגרוע ביותר.

פרטים שונים משיחתנו, שניתרה בעצבנות מנושא לנושא, כבר נשתכחו ממני. כשסיפרתי לבּילוֹב על דבריו של הגרוֹסהֶרצוֹג, שהוא, בּילוֹב, נחשב בעיניו לאיש המתאים ביותר להציג עניין קשה ועדין כמו הציונות באופן שלא יעורר התנגדות, החווה קידה, נרגש, ובאותו הרגע היה הוא החלש משנינו.

ואולם מיד חזר לשלוט בשיחה ואמר:"אם אכן תגיע השעה, גם תימצא המלה ההולמת.