עמוד 262 – יומן 6

mich vorwurfsvoll, warum ich ihn

auf Reisen geschickt habe. Ich wies sie barsch

ab. Thatsächlich habe ich keinen Leichtsinn

mir vorzuwerfen, da ich seinen Hausarzt

fragen liess, ob er fahren dürfe. Der

bejahte.

(xx) Trotz dieser formalen Ordnung

u. obwol sein verlorenes Leben wol kaum

mehr Wochen gedauert hätte, ist der Fall

für mich recht qualvoll. Habe ich genug

gethan, um ihn von der Reise abzuhalten?

das frage ich mich innerlich.

Das Reisegeld, das er seit October hatte,

warf ich ihm nie vor, mahnte ihn nicht

zu fahren, tröstete ihn, wenn er klagte,

er würde es nicht benützen können, sagte

ihm, er solle nur dann nach Konstantinopel

fahren, wenn er ohnehin irgendwohin nach

dem Süden wolle. Ich halte mir ganz

tragische Monologe.

Heute Abend kommt die Frau zurück.

Die Leiche ist mit im Zug. Ich muss sie

auf dem Bahnhof erwarten, was eine recht

harte Aufgabe ist. Sie wird mir vielleicht

A few people have asked me reproachfully why I made him take the journey. I gruffly sent them about their business. In truth I have no cause to reproach myself with carelessness, because I had consulted his family doctor as to whether he might go, and he had said yes.

Despite my formal blamelessness and although his doomed life would hardly have lasted even a matter of weeks longer, the case is quite agonizing to me. Did I do enough to dissuade him from the trip? This is how I search my soul.

I never dunned him for the traveling money which he had had since October; I never pressed him to go; I reassured him when he lamented that he would not be able to use it; I told him that he should go to Constantinople only if he wanted to go somewhere south anyway. I am delivering quite tragic monologues to myself.

This evening his wife comes back.

The body is on the same train. I must go and meet her at the station, which is quite a hard task.

היו ששאלו אותי בטרוניה למה שלחתי אותו למסעות. הדפתי אותם בגסות. למען האמת, אינני צריך לייסר את עצמי שנהגתי בקלות־ראש, שהרי ביקשתי לשאול את רופאו אם מותר לו לנסוע. וזה השיב בהֵן.

אף שהייתי "בסדר" מבחינה פורמלית ואף שחייו האבודים לא היו נמשכים יותר משבועות אחדים, גורם לי המקרה הזה ייסורים של ממש. האם עשיתי די כדי לעכב בעדו, שלא ייסע? את זאת אני שואל את עצמי בלבי.

את דמי הנסיעה מאוקטובר ששמר לעצמו מעולם לא הזכרתי לו, לא דרשתי ממנו לנסוע, ניחמתי אותו כשהתאונן שלא יוכל להשתמש בהם, אמרתי לו שייסע לקושטא רק כשממילא ירצה לצאת למקום כלשהו בדרום. אני נואם לעצמי מונולוגים טרגיים מאוד.

הערב תשוב אשתו. הגופה נמצאת גם היא באותה רכבת. עלי להמתין לה בתחנת הרכבת, משימה קשה מאוד.