עמוד 82 – יומן 5

ich auch die Verantwortung, mich über

Personen zu äussern, da diese Bücher

offenbar dereinst Material für die

Geschichte der Juden sein werden.

So geht Vieles unverzeichnet vorüber.

Doch gibt es Details von grosser

Beredsamkeit, wie dieses:

Vor ein paar Tagen sagte ich

dem jungen Schalit, den ich auf

sein Bitten als Redacteur der

„Welt“ angestellt hatte, er möge

einen Brief schreiben. Es war ein

anderer Student im Red. Bureau

zugegen u. Schalit that als hätte

er meinen Auftrag überhört.

N Als wir wieder allein waren,

bat er mich, ihm solche Aufträge

vor Freunden nicht zu geben. Ich

sagte, das könne er sich schön ge=

fallen lassen. Er darauf: ich wisse

nicht, wie oft ich Leute beleidige.

Ich: „Wann habe ich Sie schon gekränkt?“

Er: „Zum Beispiel in Basel, als Sie mir

bei der Vorconferenz laut zuriefen,

I am also more aware of my responsibility to express myself about persons, because obviously these diaries will some day be material for the history of the Jews.

In this way a great deal goes by unrecorded. Yet there are details of great significance, such as this one:

A few days ago I told young Schalit, whom I had hired as an editor of the Welt upon his request, to write a letter. Another student was present in the office, and Schalit acted as though he had not heard my instructions. When we were alone again, he requested me not to give him such orders in front of strangers. I said that he could well put up with this. He retorted that I did not realize how frequently I insulted people.

I: “When did I ever offend you?”

He: “For instance, in Basel, at the preliminary conference, when you yelled to me to stand by the door and let no one in.”

אני גם מרגיש אחריות גדולה יותר כשאני מביע דעות על אנשים, שהרי הספרים הללו מן הסתם יהיו ביום מן הימים חומר בשביל תולדות היהודים.

דברים רבים חולפים כך בלי זכר. אף־על־פי־כן יש דברים אופייניים, כמו סיפור המעשה הזה עם שליט הצעיר, שעל־פי בקשתו העסקתי אותו בתור עורך ב־ Die Welt:

לפני כמה ימים ביקשתי ממנו שיכתוב מכתב כלשהו. בחדר המערכת היה עוד סטודנט, ושליט נהג כאילו לא שמע את ההוראה שלי. כשנותרנו לבדנו ביקש שלא אתן לו הוראות כאלה בנוכחות זרים. אמרתי שזה לא נורא. הוא ענה שאינני שם לב עד כמה אני מרבה להעליב אנשים.

אני: "אימתי פגעתי בך?"

הוא: "בבאזל, למשל, כשבוועידה המקדימה קראת אלי בקול שאעמוד לפני הדלת ולא אתן לאיש להיכנס".