עמוד 87 – יומן 6

wartet werde. Von der Botschaft sollte er noch nach

der deutschen Schule.

Die Folge meiner Erkundigung war nur, dass man

mich einlud, in einen der ebenerdigen Wartesalons

einzutreten — den ich dann aber nicht mehr verlassen

durfte. Es kam mir vor, als hörte ich von den Offizieren

im langen Gang meinen Namen wiederholen, u. ich

kam mir stark bewacht vor. Einmal ging Wolffsohn

draussen vorüber, sah mich aber nicht. Später erzählte

er mir, es sei Jemand an seinen Wagen herange=

treten, habe ihn gefragt, ob er mit Dr. Herzl von der

N[euen] Fr[eien] Presse hier sei, u. dann standen vier Leute (xx)

zum um seinen Wagen herum u. bewachten ihn bis zur

Abfahrt. Als er bei Kaisers Ankunft den Wagen verliess

u. den Hut zog, schlich Einer hinten heran u. sah ihn

spähte in den Cylinder — ob keine Bombe drin sei.

Indessen wurde mirs in meinem Salon, der eine

Wachstube geworden war, immer ungemüthlicher. Ich hielt

die Audienz schon für verloren. Da um ¼ 6 eine

Bewegung. Die Ehrencompagnie vor dem Haus griff zu den

Gewehren. Reiter wurden am Fuss des Weges steilen

geschlängelten Weges sichtbar. Hinter den Reitern der

Wagen des Kaisers, neben ihm die Kaiserin.

Es war mir nicht unangenehm, dass ich von meinem

After leaving the Embassy he was first scheduled to visit the German school.

The only result of my inquiry was that I was invited to enter one of the ground-floor reception rooms—which, however, I could not leave again. It seemed to me as though I heard my name repeated by the officers in the main corridor, and I had the impression of being closely watched . . . Once Wolffsohn passed by the doorway, but didn’t see me. Later he told me that someone had come up to his carriage and asked him if he was here with Dr. Herzl of the Neue Freie Presse; then four people had stood around his carriage and kept guard over him until our departure.

When the Kaiser arrived and Wolffsohn left the carriage and took off his hat, someone crept up from behind and peeked inside his top-hat—to make sure there was no bomb in it.

Meanwhile, I kept growing more and more uncomfortable in my salon, which had become a guard-room. I had already given up the audience as lost. Then, at 5:15, a stir. The guard of honor outside the building came to attention. Cavalry men hove into sight at the foot of the steep, winding road. Behind the horsemen, the Kaiser’s carriage; at his side, the Empress.

I was not sorry that the windows of my room gave no view of the splendor of this procession.

מן השגרירות עוד אמור היה לנסוע אל בית־הספר הגרמני.

תוצאת פנייתי היתה שהזמינו אותי להיכנס אל אחד מטרקליני ההמתנה בקומת הכניסה – ואסור היה לי לצאת ממנו. נדמה היה לי שאני שומע את הקצינים בפרוזדור הארוך הוגים את שמי וכן היה נדמה לי שאני נתון תחת שמירה כבדה. פעם ראיתי את וולפסון עובר בחוץ, אבל הוא לא ראה אותי. אחר־כך סיפר לי שמישהו ניגש אל הכרכרה שלו ושאל אם הוא כאן עם הד״ר הרצל מ־.N.Fr.Pr, ואז נעמדו ארבעה אנשים מסביב לכרכרה ושמרו עליו עד שעזב.

ואולם כשירד מן הכרכרה עם בוא הקיסר, והסיר את כובעו, חמק אחד מהם מאחור והציץ בכובע הצילינדר – לוודא שאין בו פצצה.

בינתיים הרגשתי פחות ופחות בנוח בטרקלין שלי, שהפך לחדר־משמר. כבר חשבתי שהריאיון אבוד. והנה בחמש ורבע – תנועה. משמר־הכבוד שלפני הבית אחז ברובים. פרשים נראו מגיחים ממעלה הדרך המתעקלת והתלולה. מאחורי הפרשים – רִכבּוֹ של הקיסר, לצדו הקיסרית.

לא הצטערתי שלא יכולתי לראות מחלון הטרקלין את פאר הכבודה העולה.