עמוד 88 – יומן 6

Salonfenster aus die Pracht dieser Auffahrt nicht

sehen konnte. Es hätte mich vielleicht befangener

gemacht. Ich wollte in den Couloir hinaus — da

vertrat mir ein Kerl den Weg u. wies mich

mit deutlichster Geberde zurück ins Zimmer.

Hier fehlt mir etwas. Ich glaube, Jemandem

gesagt zu haben, er solle sofort dem Grafen

Eulenburg melden, dass ich da sei. Fünf

Minuten später wurde ich gerufen. Im Couloir

trat mir ein alter Herr entgegen.

„Dr. Herzl?“ fragte er.

„Excellenz Graf Eulenburg?“ fragte ich.

Er gab mir die Hand, wies mich zur Treppe

nach dem oberen Stockwerk. Ich glaube, er sagte

noch: „Sie werden mit Herrn v. Bülow zu S[eine]r Majestät

gehen!“

Ich stieg ziemlich ruhig die Stufen hinan. Oben

stand gar prächtig der diensthabende Flügeladjutant,

ein Herr von preussischer Eleganz, der meinen

Aufstieg l’oeil narquois betrachtete. Er scheint

aber doch mit meinem Rock, der Bügelfalte

meiner Hosen u. meinen Lackschuhen zufrieden

gewesen zu sein, denn als ich meinen Namen

nannte, klappte er die Fersen zusammen:

It might have made me more self-conscious. I wanted to step out into the hall—but some flunkey blocked my path and with an unmistakable gesture motioned me back into the room.

At this point there is a blank. I believe I told someone to inform Count Eulenburg at once that I was here. Five minutes later I was called. An elderly gentleman stepped up to me in the hall.

“Dr. Herzl?” he asked.

“His Excellency, Count Eulenburg?” I asked.

He gave me his hand and pointed to the stairs leading to the upper floor. I think he also said, “You will go with Herr von Bülow to His Majesty!”

I went up the stairs rather calmly. At the top there stood, most splendidly, the aide-de-camp on duty, a gentleman of Prussian elegance, who watched my ascent Vo eil narquois [with a quizzical expression]. Still, he seemed to be satisfied with my coat, the crease of my trousers, and my patent-leather shoes, for when I mentioned my name, he clicked his heels:

זה היה יכול להוסיף למבוכתי. רציתי לצאת אל הפרוזדור – ואז חסם ברנש אחד את דרכי והחזירני לחדר בתנועה שאינה משתמעת לשתי פנים.

כאן חסר לי משהו. דומני שאמרתי למישהו שיודיע מיד לגראף אוֹילֶנבּוּרג שאני כאן. לאחר חמש דקות קראו לי. בפרוזדור בא לקראתי איש זקן.

"ד״ר הרצל?" שאל.

"הוד מעלתו הגראף אוֹילֶנבּוּרג?" שאלתי.

הוא הושיט לי את ידו וכיוון אותי אל גרם המדרגות לקומה השנייה. נדמה לי שגם אמר:

"אתה תלך עם האדון פון בּילוֹב אל הוד רוממותו!"

עליתי במדרגות כשאני רגוע למדי. למעלה עמד, מרשים מאוד, השליש התורן, אדון בעל הדר פרוסי, ובחן את עלייתי במדרגות l'oeuil narquois (במבט לגלגני). אבל דומה שהיה מרוצה מן המעיל שלבשתי, מקיפולי הגיהוץ של מכנסַי ומנעלי הלכּה שלי, שהרי כשאמרתי את שמי הקיש בעקביו: