עמוד 9 – יומן 6

Mark machen.

In Löwenberg wartete der Jagdwagen

des Grafen auf mich. Der Kutscher mass mich

hochmüthig, als ich ihn fragte, ob er mich Dr. Herzl

erwarte. Man habe ihm nur gesagt: ein

grosser Herr mit schwarzem Bart. Ich bin wahr=

scheinlich der erste Jude, den er fährt. Dennoch

gelang es mir, den spröden Jungen in

ein beinahe freundliches Gespräch zu ver=

wickeln. Ein Refrain aus einem Spielhagen=

schen Roman klang in mir auf: „Hinrich

Scheel lenkte die Pferde.“ Denn da war

ich mitten in der Spielhagenschen Welt,

mitten unter den Agrariern, von denen

man in meinem früheren Lebenskreis,

dem jüdisch = spöttisch = liberalen nur mit

Hass, Angst und Hohn gesprochen hatte. Das

Merkwürdige an der Aventiure, dass ich

keineswegs als demüthig kriechender Assimilant,

sondern als aufrechter Jude zu ihnen komme.

Dieser Hinrich Scheel hat wol noch nie

einen Juden gefahren. Als ich ihn nach

den Distanzen von Potsdam u.s.w. fragte,

erklärte er mir sie in Marschzeiten der

beautiful Mark.

At Löwenberg the Count’s dog-cart was waiting for me. The coachman surveyed me haughtily when I asked whether he was waiting for a Dr. Herzl. He had been told only: a tall gentleman with a black beard. I am probably the first Jew he has ever driven. Nevertheless I managed to draw the stiff youth into an almost friendly conversation. A refrain from one of Spielhagen’s novels kept running through my head: “Hinrich Scheel drove the horses.” For here I was right in the midst of Spielhagen’s world, the landed gentry, who had been spoken of in the circle in which I used to live, among scoffing Jewish liberals, with nothing but hatred, fear, and derision. The noteworthy thing about the episode is that I am by no means coming to them as a submissively fawning assimilationist, but as an upstanding Jew. This Hinrich Scheel had probably never driven a Jew before. When I asked him about distances, from Potsdam, etc., he explained them to me by the time it takes the Dragoons and the Yellow Uhlans to cover the ground. Hinrich Scheel—who, incidentally, is going to Vienna as the Count’s coachman—thinks in terms of Dragoons and Yellow Uhlans. Huntsmen, too. He said that hunting had been

למארק לְמארק יפה.

בלוֹבֶנבֶּרג המתינה לי כרכרת הצַיד של הגראף. הרַכָּב מדד אותי בהתנשאות כששאלתי אותו אם הוא ממתין לי, הד״ר הרצל. אמרו לו רק זאת: אדון גבה־קומה ולו זקן שחור. אני, מן הסתם, היהודי הראשון שהוא מסיע. אף־על־פי־כן עלה בידי לגרור את הצעיר המחוספס לשיחה כמעט ידידותית. לפתע הדהד במוחי פזמון חוזר מתוך רומן של שְפִּילהאגֶן: "הִינריך שֵל נהג בסוסים". הנה אני בתוככי עולמו של שְפִּילהאגֶן, בקרב בעלי האחוזות הגדולות, שבחוג שחייתי בו לפנים, החוג היהודי־המלעיג־הליברלי, דיברו עליהם בשנאה, בפחד ובבוז. ואולם המעניין בסיפור הזה הוא, שאני בא אליהם לא כמתבולל כנוע ומתרפס, אלא כיהודי זקוף־קומה. הִינריך שֵל הזה אמנם עוד לא הסיע אף יהודי. כששאלתי אותו על המרחקים מפּוֹטסדאם וכו', הסביר אותם בשעות רכיבה של פרשים מסוג הדראגוֹנים והאוּלאנים לובשי הצהוב. הינריך של הִינריך שֵל, שעומד לצאת עם הגראף לווינה בתור רַכָּב, אף הוא חושב במושגים של פרשים, דראגונים ואוּלאנים לובשי צהוב. גם במושגים של ציידים.