Alt-Aussee, September 11, 1903
Your Excellency:
I have the honor to return to the subject of the interview you very kindly granted me at St. Petersburg on the subject of the Zionist cause.
The letter which H.E. M. de Plehwe did me the honor of sending to me under the date of August 12, 1903, contains a very positive government statement, and I have been authorized to make public use of it.
Y.E. is without doubt familiar with the situation in those sections of the Russian Empire where Jews are permitted to live. This situation has become embarrassing for H.M. the Emperor’s government.
Squeezed within limits too restricted for their number, which increases slowly but steadily, despite a birth rate rather below the average for the Empire, hindered in their economic mobility, subjected to murderous internal competition, the Russian Jews grovel in misery so profound that it can hardly become worse, the slightest lowering of the level to which they have already sunk literally meaning death from hunger and cold.
The Jew is, by nature, ultra-conservative. By temperament, as well as by the precepts of his religion, he is the most obedient observer of the law that one could wish. But would it be surprising if, in his deep discouragement, in his absolute lack of hope for improving his lot or simply for living he became receptive to radical ideas?
And even if respect for law should always resist the evil suggestions of despair, the spectacle of almost 6 million people, whose number continues to grow steadily, having reached the depths of human misery could only do harm to the reputation of a government which claims for itself principles of morality and humanity—I cite the letter of H.E.M. de Plehwe.
This situation could be remedied by abolishing the restrictions on the Russian Jews’ right of domicile. But I understand that the Imperial government does not believe itself able to employ this radical and immediately effective measure.
Then there remains only one other way, and one only: the systematic organization of Jewish emigration.
But the only country in the world that irresistibly attracts almost all Russian Jews, with the exception of a tiny minority, is Palestine. All other countries attract only the lost children of Judaism. Only the Promised Land, the land of their ancestors calls to all of them, the faithful.
Let H.M. the Emperor’s government afford us its support with H.M. the Sultan so that he may throw Palestine open to Jewish immigration on a large scale and grant them, under his exalted suzerainty, administrative autonomy guaranteed under public law and extensive enough to promise them definite security and the possibility of normal national development, and the Russian Pale will be emptied of Jews in the same measure as Palestine is prepared to receive them.
There lies the salvation for the Russian Jews and the solution of a problem otherwise insoluble for the Imperial government.
And if I may be permitted to formulate the Zionist request, it may be summarized as follows: [there follows “The problem is ...” to ... “collect from the colonists.” on p. 4]
הוד מעלתך,
יש לי הכבוד לשוב אל נושא הריאיון על העניין הציוני, שהואלת להעניק לי בפטרסבורג. המכתב שכיבדני בו הוד מעלתו מר דֶה פּלֶוֶה ב־12 באוגוסט 1903 מכיל הצהרה ממשלתית חיובית מאוד, וניתנה לי הרשות להשתמש בה באורח פומבי.
הוד מעלתך מכיר את המצב ללא ספק [מכאן והלאה על־פי הטיוטה של נורדאו] בשטחי האימפריה הרוסית שמותר ליהודים להתגורר בהם. מצב זה גורם מבוכה לממשלת הוד רוממותו הקיסר.
דחוסים בתוך גבולות שהם צרים מכדי להכיל את מספרם – שלמרות שיעור ילודה הנמוך מן הממוצע באימפריה, גדל לאט אבל בהתמדה; מעוכבים בניידותם הכלכלית; נתונים לתחרות הדדית רצחנית – יהודי רוסיה נמקים בתוך מצוקה עמוקה שכמעט לא תיתכן קשה ממנה, כאשר הפגיעה הקטנה ביותר ברמת השפל שהידרדרו אליה, פירושה, מוות מרעב ומקור פשוטו כמשמעו.
היהודי מטבעו הוא אוּלטרָה־שמרן; על־פי מזגו וכן על־פי ציוויי דתו, הוא שומר חוק צייתן, שאין למצוא צייתן ממנו. האם צריך אפוא לתמוה על שבייאושו העמוק, בלא כל אפשרות להיטיב את גורלו או פשוט לחיות, הוא פתוח לרעיונות קיצוניים?
וגם אם לעולם יגבר כיבוד החוק על פיתויי הייאוש, הרי החיזיון הזה של כשישה מיליון בני־אדם, שמספרם עולה בהתמדה, שהגיעו לשפל המדרגה של מצוקת אנוש, יכול אך להביא נזק לשמה הטוב של ממשלה הדוגלת בעקרונות המוסר והאנושות – [מכאן עד סוף המשפט בכתב ידו של הרצל] וכאן אני מצטט ממכתבו של הוד מעלתו מר דֶה פּלֶוֶה.
אפשר לתקן את המצב הזה על־ידי הסרת ההגבלות החלות על זכות הישיבה של היהודים ברוסיה. ואולם הבנתי שהממשלה הקיסרית סבורה שאיננה יכולה לנקוט את האמצעי הרדיקלי הזה, שבכוחו להועיל מיד.
לפיכך לא נותר אלא אמצעי אחר, אחד ויחיד: ארגון שיטתי של הגירת היהודים.
ואולם הארץ היחידה בעולם שבכוח עילאי מושכת את לבם של כמעט כל יהודי רוסיה, מלבד מיעוט זעיר, היא ארץ־ישראל. כל הארצות האחרות אין להן כוח משיכה אלא בשביל הילדים האבודים של העם היהודי. רק הארץ המובטחת, ארץ האבות, מדברת אל לב כולם, המאמינים.
אם תואיל ממשלת הוד רוממותו הקיסר לסייע לנו אצל הוד רוממותו הסולטאן, כדי שיפתח את ארץ־ישראל להגירה רבתי של יהודים ויעניק להם, תחת כנפי הסוּזֶרֶניות הנעלה שלו, אוטונומיה מִנהלית המובטחת במשפט הכלל ושיש בה ערובה לבטחונם המלא, ואת האפשרות להתפתחות לאומית נורמלית – או אז יתרוקן תחום המושב היהודי מיהודים במידה שתהיה ארץ־ישראל מוכנה לקולטם.
הנה הישועה בשביל היהודים הרוסים והפתרון של בעיה שאין לממשלה הקיסרית פתרון אחר בשבילה. [עד כאן הקטעים שהרצל השתמש בהם מתוך הטיוטה של נורדאו.] ואם יורשה לי לנסח את דרישת הציונים, אפשר לסכמה כך:
[כאן קטע מתוך התזכיר בשביל פּלֶוֶה, ראה לעיל עמ׳ 196, מן הפסקה המתחילה במלים "מדובר בהשגת צ׳רטר להתיישבות..." והמסתיימת במלים "על־ידי מסים שתגבה מן המתיישבים".]
